ספר המצוות לרס"ג, עונשים נ״ב

« ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction ספר המצוות לרס"ג Communal Laws, Introduction »

52 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

האוכל טבל. ותרומה. וכהן בטמאו קדשי שמים. לא אשכחן בקרא בהדיא עונש מיתה בידי שמים באוכל טבל. אלא דגמרינן לה בגז"ש חילול חילול מתרומה סו"פ הנשרפין פ"ג ע"א עיי"ש. ולפ"ז לשיטת רבינו הגאון ז"ל לכאורה אין ראוי למנותו. וכבר עמדנו בזה לעיל עשין קפ"א עיי"ש מה שביארנו בזה. ואמנם כעת נראה שאין צריך לזה. דבלא"ה ניחא שפיר. דהרי עכ"פ בהדיא כתיב עונש מיתה בידי שמים בטבל הטבול לתרומת מעשר סו"פ קרח. דכתיב ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין קנ"ג. והרמב"ן ז"ל לאוין הנוספין. לדעתו לאו שביעי דהך קרא הוא אזהרה ועונש מיתה על אכילת טבל הטבול לתרומת מעשר עיי"ש. וכ"כ בפיה"מ להרמב"ם פרק בתרא דמכות מ"ב. ומבואר מדבריו שם דגם עונש מיתה דטבל הטבול לתרומה גדולה מההוא קרא הוא דנפק"ל עיי"ש בדבריו. אלא דזהו נגד המבואר בסוגיא דגמרא סו"פ הנשרפין שם עיי"ש. ויתבאר לפנינו. וכן מתבאר ג"כ בחנוך מצוה רפ"ד דהך קרא הוא אזהרה ועונש מיתה לאוכל טבל הטבול לתרומת מעשר עיי"ש. והשתא א"כ הרי עכ"פ מבואר בקרא עונש מיתה בידי שמים באוכל טבל הטבול לתרומת מעשר. וא"כ שפיר מנה רבינו הגאון ז"ל כאן עונש מיתה מיהת משום אכילת טבל הטבול לתרומת מעשר דבהדיא כתיבא ביה מיתה בקרא: איברא דעיקר דברי הרמב"ם והרמב"ן ז"ל והחנוך תמוהים לכאורה טובא מסוגיא דסו"פ הנשרפין. דאמרינן התם האוכל את הטבל מנ"ל דבמיתה דאמר שמואל משום ר"א מנין לאוכל את הטבל שהוא במיתה. דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'. בעתידים לתרום הכתוב מדבר. ויליף חילול חילול מתרומה. ופירש"י מתרומה שאכלה בטומאת הגוף דכתיב בה ומתו בו כי יחללוהו עיי"ש. וכן פירש הרמ"ה ז"ל שם עיי"ש. ופרכינן עליה ונילף חילול חילול מנותר מה להלן בכרת אף כאן בכרת. ומשני מסתברא מתרומה הו"ל למילף שכן תרומה חו"ל הותרה ברבים וכו'. ופריך אדרבה מנותר הו"ל למילף שכן פסול אוכל וכו'. ומשני הנך נפישין. רבינא אמר חילול דרבים מחילול דרבים עדיף עיי"ש. ולדעת הרמב"ם והרמב"ן והחנוך הדבר קשה טובא דטפי הו"ל למילף חילול חילול מטבל גופיה. דהיינו מטבל הטבול לתרומת מעשר. דזה טבל וזה טבל. וגם לא הוה שייך למיפרך תו דמנותר הו"ל למילף שכן פסול אוכל אין לו טהרה במקוה. שהרי כל הנך איתנייהו ג"כ בטבל הטבול לתרומת מעשר. ומצאתי להרב ד"א בקונטרסין סי' ד' שעמד בזה. אבל מה שתי' שם לא יתכן כלל. ונסתר מההיא סוגיא גופא בדוכתה ומסוגיא דסוף פ"ד דשבועות עיי"ש היטב ובמש"כ הראשונים ז"ל שם ואין להאריך בזה: וראיתי להרמב"ם ז"ל פ"י ממאכלות אסורות הלכה י"ט שכתב וז"ל הטבל כיצד וכו'. ואסור לאכול ממנו שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'. כלומר לא ינהגו בהן מנהג חולין ועדיין קדשים שעתידין להתרים לא הורמו. והאוכל כזית מן הטבל קודם שיפריש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר חייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל וגו' והשיאו אותם עון אשמה עכ"ל עיי"ש. מתבאר מדבריו אלו להדיא דעונש מיתה בידי שמים באוכל טבל נפק"ל מפשטיה דקרא מדכתיב ביה והשיאו אותם עון אשמה. והוא תמוה מאוד לכאורה דמלבד דסותר סוגיא דתלמודא סו"פ הנשרפין שם דמבואר בהדיא דלא ילפינן לה אלא בגז"ש חלול חלול מאוכל תרומה בטומאת הגוף. עיקר הדבר תמוה ואינו מובן לכאורה היכי משמע חיוב מיתה מהך קרא מדכתיב ביה והשיאו אותם עון אשמה. וגם לא הערו כל נושאי כליו את מקורו בדרשא זו. ואמנם נראה דמקורו הוא מהספרא פרשת אמור סוף פ"ו. דתניא התם והשיאו אותם עון אשמה מלמד שאף על הטבל חייב מיתה. וראיתי להראב"ד והר"ש משאנץ ז"ל שם שפירשו וז"ל קרא יתירא קא דריש דכיון דכתיב ולא יחללו את קדשי וגו' וילפינן חלול חלול מטמא שאכל את התרומה שהוא במיתה. למה ליה למכתב והשיאו אותם עון אשמה. אלא ודאי להביא את הטבל עצמו שהתרומה באה ממנו שהוא בעון אשמה האמור בתרומה. ומאי ניהו מיתה דאתי חלול חלול כדאמרן. ובמס' סנהדרין נפק"ל טבל שהוא במיתה מדכתיב את אשר ירימו לה' בעתידין ליתרם הכתוב מדבר ויליף חלול חלול מתרומה עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריהם דלהספרא הכי מידרש. דמיתה דזר האוכל תרומה ילפינן בגז"ש דחלול חלול מטמא שאכל תרומה טהורה. והדר ילפינן לאוכל טבל דבמיתה מדכתיב קרא יתירא והשיאו אותם עון אשמה דאייתר. דלתרומה לא איצטריך כיון דכבר כתיב בה ולא יחללו וגו' וילפינן חלול חלול מאוכל תרומה בטומאת הגוף דכתיב ביה מיתה. אלא ודאי על הטבל קאי שהתרומה באה ממנו שיהא האוכלו בעון אשמה האמור בתרומה דהיינו מיתה דאתי בגז"ש דחלול חלול. אלא שכתבו דבסוגיא דסו"פ הנשרפין מבואר דקרא דלא יחללו את קדשי וגו' גופי' על הטבל קאי מדכתיב בסיפא דההוא קרא את אשר ירימו לה' בעתידין ליתרם הכתוב מדבר ויליף חלול חלול על הטבל גופי' שיהא במיתה. ודבריהם תמוהים אצלי במש"כ דהא דזר האוכל תרומה הוא במיתה היינו משום דילפינן לה בגז"ש דחלול חלול מאוכל תרומה בטומאת הגוף. וזהו נגד סוגיא דתלמודא בסו"פ הנשרפין שם לקמן פ"ג ע"ב דאמרינן התם אמר רב זר שאכל תרומה לוקה. אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב לימא מר במיתה דכתיב וכל זר לא יאכל קודש. ופירש"י וז"ל ולימא מר במיתה דכתיב בתרי' ומתו בו כי יחללוהו וכל זר לא יאכל קודש. וכולה פרשתא בתרומה קאי וכו' עכ"ל עיי"ש. ומשני אני ה' מקדשם הפסיק הענין עיי"ש. הרי מבואר בהדיא דמיתה דזר האוכל תרומה. בתרומה גופא כתיבא. וכדפירש"י וכן פי' הרמ"ה. והוא מוכרח מעיקר הסוגיא דפריך ולימא מר במיתה דכתיב וכל זר לא יאכל קודש. דמשמע ודאי דמגופי' דקרא מייתי לה. ומשום דקרא דומתו בו כי יחללוהו על אכילת זר דכתיב בתרי' וכל זר וגו' נמי קאי. והיינו נמי מאי דקמשני רב אני ה' מקדשם הפסיק הענין. ומשום הכי ס"ל דקרא דומתו בו וגו' לא קאי אלא על אוכל תרומה בטומאת הגוף בלבד. ולא על אכילת זר דכתיב בתרי'. שהרי הפסיק הכתוב בינתים. ומבואר דלדידן דקיי"ל כברייתא דזר האוכל תרומה הוא במיתה. היינו משום דלא חשבינן ליה הפסק. אלא ומתו בו וגו' על אכילת זר דבתרי' נמי קאי. וא"כ מיתה בזר על אכילת תרומה בהדיא כתיבא בקרא בתרומה באכילת זר גופא. ולא מגזירה שוה ילפינן לה כמש"כ הראב"ד והר"ש משאנץ ז"ל. ואין לומר שלא כתבו כן אלא אליבא דהספרא ובלא"ה הספרא הוא דלא כסוגיא דתלמודין שם. דז"א שהרי בספרא שם לא מייתי גז"ש דחלול חלול כלל לענין זה. ואדרבה גם דברי הספרא מתפרשים יותר נכון אם נימא כמתבאר מתוך הסוגיא שם דבזר גופי' כתיבא מיתה בקרא. דלפ"ז שפיר דריש מקרא דוהשיאו אותם עון אשמה על הטבל שיהא האוכלו בעון אשמה האמור בזר האוכל תרומה. בגופי' דקרא. ולא נצטרך לומר דקרא סמיך אג"ש דחלול חלול כדפירשו הראב"ד והרא"ש משאנץ ז"ל שם. ומעתה א"כ גם לפי' הראב"ד והר"ש משאנץ ז"ל ע"כ לפי דרשת הספרא מיתת האוכל טבל הו"ל כמפורשת בהדיא בקרא. דכיון דבזר האוכל תרומה כתיבא מיתה בהדיא בקרא נמי שביארנו. והכא באוכל טבל כתיב והשיאו אותם עון אשמה. דלפי דרשת הספרא היינו לומר דגם הטבל עצמו שהתרומה באה ממנו הוא בעון אשמה האמור באוכל תרומה. דהיינו מיתה. א"כ הרי כתיב ביה בהדיא עונש מיתה בגופי'. ועפ"ז אתי שפיר דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות מ"א שם דלפי דברי הראב"ד והר"ש משאנץ ז"ל דלהספרא קרא דלא יחללו את קדשי וגו' לא קאי על טבל אלא על תרומה. א"כ דברי הרמב"ם שם סתרי אהדדי מרישא לסיפא. דבריש דבריו מבואר דס"ל כתלמודא דידן דקרא דלא יחללו וגו' קאי על הטבל ולא על התרומה. ובסוף דבריו נקט דרשת הספרא. והרי להספרא קרא דלא יחללו על התרומה הוא דקאי. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. דודאי גם להספרא קרא דלא יחללו על הטבל הוא דקאי ולא על התרומה כמו שביארנו: ועכ"פ לפי מה שביארנו ע"פ פירושן של הראב"ד והר"ש משאנץ ז"ל מבואר דלהספרא מיתה באוכל טבל בהדיא כתיב בקרא בטבל גופי'. וביותר מבואר כן לפי מה שפירש הרב ק"א שם דברי הספרא דמאי דיליף דאוכל טבל במיתה מדכתיב והשיאו אותם עון אשמה. היינו משום דס"ל דמלת והשיאו יאמר על המיתה. כמו שאמר למעלה בתרומה ולא ישאו עליו חטא ומתו. וא"כ והשיאו עליו עון הנשיאות מהאשמה הוא מיתה עכ"ל עיי"ש. וא"כ עונש מיתה בטבל גופי' נאמר בקרא. ובסמ"ג לאוין קמ"ז אחר שהביא סוגיא דסו"פ הנשרפין דיליף מיתה דאכילת טבל מגז"ש דחלול חלול מתרומה. כתב וז"ל ובתורת כהנים דורש כל זה מן המקרא שנאמר אחר זה המקרא של ולא יחללו שכתוב אח"כ והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם עכ"ל עיי"ש. ומשמע דס"ל כפי' הק"א. ועכ"פ הביא הסמ"ג גם דרשא דתלמודין סו"פ הנשרפין אלא שאח"כ הביא ג"כ דרשת הספרא. אבל הרמב"ם ז"ל שם שלא כתב אלא ילפותא דספרא בלבד דבריו תמוהים לכאורה. שדחה ילפותא דתלמודין מקמי דרשת הספרא. אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין קנ"ג שכתב וז"ל שהזהירנו מאכול טבל וכו'. והוא אמרו ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו. והעובר על לאו זה חייב מיתה בידי שמים. והרמז על זה הנה אמרו ולא יחללו ואמר בתרומה את קדשי בני ישראל לא תחללו. ויליף חלול חלול מתרומה שהוא עון מיתה כמו שביארנו. ולשון גמרא סנהדרין מנין לאוכל טבל במיתה שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל בעתידין ליתנם לה'. והוא את אשר ירימו. ואחר זה הפסוק אמר והשיאו אותם עון אשמה וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר להדיא מדבריו אלה שהיתה לפניו גירסא אחרת בסוגיא דסו"פ הנשרפין. ולפי גירסתו לא יליף התם מיתה לאוכל טבל אלא מסיפא דקרא. מדכתיב והשיאו אותם עון אשמה. והיינו כדרשת הספרא. ועכצ"ל לפי זה דגם כל השקלא וטריא דהתם דפריך לילף מנותר ומאי דקא משני עלה לא היתה בגירסתו. וילפותא קמייתא שהביא הרמב"ם שם דילפינן חלול חלול מתרומה דכתיב את קדשי בני ישראל לא תחללו. והיינו מטבל הטבול לתרומת מעשר. דהרי הך קרא בטבל לתרומת מעשר הוא דכתיב לדעת הרמב"ם שם לקמן בסמוך עיי"ש. לכאורה לא ידענו מקורה דלא אשכחן דרשא זו בשום דוכתא. וגם לפי הך דרשא לא שייכא פירכא דפרכינן בסוגיא דהתם לילף מנותר דבכרת. דהרי ודאי פשיטא דטבל מטבל עדיף טפי למילף: והנראה לי דמקור דברי הרמב"ם ז"ל בזה הוא מדברי השאילתות פ' קרח שאילתא קל"ב שכתב שם. וז"ל ומאן דאכיל פירי דלא מפריש מינייהו תרומות ומעשרות קאים במיתה. דת"ר אלו שבמיתה האוכל טבל וכו'. ואמר שמואל משום ר"א מנין לאוכל טבל שהוא במיתה. ת"ל ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו בעתידין ליתרם הכתוב מדבר. ויליף חלול חלול מתרומה דכתיב ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו. מה להלן במיתה אף כאן במיתה עכ"ל עיי"ש. ולפי הנראה לא היה בגירסתו במימרא דשמואל משום ר"א אלא שנאמר ולא יחללו את קדשי ב"י את אשר ירימו בעתידין ליתרם הכתוב מדבר. ותו נא מידי. וכן הגירסא שלפנינו בסוגיא דפ"ק דזבחים י"א ע"ב עיי"ש. וכן מבואר בכפתור ופרח פרק ל"ד דזו היתה גירסתו גם בסוגיין דסו"פ הנשרפין עיי"ש בדבריו. ובשאילתות הוא דקמסיים עלה וכתב ויליף חלול חלול וכו'. וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם אחר שהביא דרשת השאילתות שם. ולשון גמרא סנהדרין וכו'. כלומר דבלשון הגמרא שם לא נזכר בדברי שמואל משם ר"א אלא דרשא דולא יחללו וגו' אשר ירימו בעתידין ליתרם הכתוב מדבר. וא"כ אין הכרח לומר דסמיך אגזרה שוה דחלול חלול מטבל הטבול לתרומת מעשר כדכתב בשאילתות. אלא יש לפרש דברי שמואל משם ר"א ע"פ ברייתא דספרא שם. ואסיפא דההוא קרא הוא דסמיך דכתיב והשיאו אותם עון אשמה. כן נראה בביאור דברי הרמב"ם ז"ל שם. ובפיה"מ פ"ג דמכות שם נמשך הרמב"ם ז"ל אחרי דברי השאילתות. ולזה כתב שם דבין טבל הטבול לתרומה גדולה ובין הטבול לתרומת מעשר נפק"ל לעונש מיתה מקרא דאת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו. משום דעיקר הך קרא בטבול לתרומת מעשר מיירי. ומיני' ילפינן נמי לטבול לתרומה גדונה בגז"ש דחלול חלול. וזה מדוקדק בלשון הרמב"ם ז"ל שם עיי"ש היטב: והנה בחנוך שם כתב וז"ל שלא לאכול טבל וכו' שנאמר ולא יחללו וגו' אשר ירימו לה'. ובא הפירוש המקובל על זה שבאוכל טבל הכתוב מדבר. וענין הכתוב לומר שלא יחללו הקדשים בעודם מעורבים עם החולין. זהו לשון את אשר ירימו שהוא לשון עתיד. כלומר שעדיין לא הורמו. וכן הוא בגמרת סנהדרין מנין לאוכל טבל שהוא במיתה וכו' בעתידין להרים הכתוב מדבר. ויליף חלול מתרומה שכתוב עליה ואת קדשי בני ישראל לא תחללו. והוא במיתה כמו שכתוב למעלה מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו. וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים ומגומגמים. אבל נראה ברור דיש בדבריו השמטת מלה אחת. וכצ"ל או מדכתיב ומתו בו וכו'. ושני פירושים חלוקים הם. דפירוש הראשון הוא מהשאילתות דפי' דילפינן לה בגז"ש דחלול חלול טבל לתרומה גדולה מטבל לתרומת מעשר. והוא כלשון הרמב"ם ז"ל בסה"מ שם בפירושו הראשון שלקוח מהשאילתות כמש"כ. ומש"כ עוד ויליף חלול מתרומה. אע"ג דהך קרא דאת קדשי בני ישראל וגו' בטבל הטבול לתרומת מעשר הוא דמיירי. מ"מ כיון דודאי טבל לא מיקרי קודש. ע"כ לא קאמר קרא אלא שלא יחללו התרומה המעורבת תוך טבל זה. וכמש"כ בחנוך לעיל בסמוך. וא"כ חלול זה דמוקמינן ליה לגז"ש על התרומה הוא דקאי. ולא על הטבל שהתרומה בתוכו. וזהו שכתב החנוך והוא במיתה כמש"כ למעלה. וזהו ממש כלשון הרמב"ם שם שכתב ג"כ שהיא עון מיתה כמו שביארנו עיי"ש. וכוונתו למה שכתב כבר שם לעיל לאוין קל"ג קמ"ט. וגם החנוך כתב כן שם לעיל מצוה ר"פ דתרומה לזרים במיתה. ולטבל חשובים הכל זרים. וזה ברור בכוונת החנוך. ומ"מ מבואר דכולם לא היתה בגירסתם בסוגיא דסו"פ הנשרפין שם מאי דפריך התם ולילף מנותר ומאי דמשני התם עלה. דהרי אפילו לפי' השני של החנוך כיון דלא יליף לה אלא מאכילת תרומה לזרים. לא מצי למיפרך דלילף מנותר. ולא שייך הכא הך פירכא כלל. דודאי פשיטא דלא שבקינן ילפותא דטבל מטבל דתרוייהו חד איסורא וחד שמא נינהו. למילף מנותר דאיסורא אחרינא ותרתי שמות חלוקים לגמרי נינהו. וגם לא שייך בזה כלל מאי דקאמר תו התם אדרבה מנותר הו"ל למילף שכן פסול אוכל אין לו היתר במקוה. שהרי בטבל לתרומת מעשר ובתרומה נמי איתנייהו לכל הני: ומעתה ממילא מבואר דאין מקום כלל לקושית הרב ד"א על הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל. וגם על החנוך לק"מ לפי מה שביארנו דבריו. מיהו מה שהקשה גם על הרמב"ן ז"ל ודאי קשה לכאורה לפי מה שנראה מלשון הרמב"ן שורש שני שכתב שם וז"ל ושם הקשו כמה פעמים ואמרו ונילף חלול חלול מנותר וכו' עיי"ש בדבריו. משמע שהיתה לפניו גירסא שלפנינו דפרכינן גם כאן בטבל ונילף חלול חלול מנותר. וא"כ מוכרח ע"כ כפירש"י והרמ"ה ז"ל וכן היא ג"כ גירסת ופי' של הראב"ד והר"ש משאנ"ץ ז"ל שהבאתי לעיל. וא"כ אכתי להרמב"ן ז"ל קושייתו במקומה עומדת. אלא דמ"מ לא הוצרך להקשות למש"כ הרמב"ן ז"ל דקרא דאת קדשי בני ישראל לא תחללו וגו' קאי על טבל הטבול לתרומת מעשר. דבלא"ה הוה מצי להקשות כן לפי הגירסא שלפנינו. דטפי הו"ל למילף מאכילת תרומה לזרים. דבזה לא הוה מצי תו למיפרך דנילף מנותר. וכמשכ"ל לפי' שני של החנוך. וא"כ ממילא מבואר דאין בזה מקום קושיא לדעת הרמב"ן ז"ל. כיון דגם בלא"ה בעיקר סוגיא דתלמודא התם איכא לאקשויי הכי. מיהו בעיקר הדבר נראה דאין הכרח לומר שהיתה לפני הרמב"ן ז"ל כגירסא שלפנינו. דאפשר לומר דמש"כ דשם הקשו כמה פעמים וכו'. אין כוונתו אלא למאי דהקשו שם בסוגיא לקמן גבי טמא ששימש ונילף חלול חלול מנותר וכו' אדרבה מנותר הו"ל למילף שכן וכו'. וכן לקמן שם גבי בע"מ ששימש פ"ד ע"א עיי"ש ואין להאריך בזה. ומ"מ מתבאר עפ"ז דלהרמב"ם ז"ל גם לסוגיין דסו"פ הנשרפין ס"ל כדעת הספרא דנפק"ל מיתה לאוכל טבל מגופיה דקרא. ולא מגז"ש אתיא. וא"כ נראה לומר דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל. וא"כ שפיר מנה עונש מיתה בידי שמים דאוכל טבל. ואפי' דטבל הטבול לתרומה גדולה שפיר נמנה גם לשיטתו: ומה שמנה מיתה דתרומה לזרים ומיתה דאכילת תרומה בטומאת הגוף. אע"ג דבהנך תרתי חדא מיתה הוא דכתיבא בתרוייהו. דקרא דומתו בו כי יחללוהו קאי בין על אוכלה בטומאת הגוף ובין על אכילת זרים. כמשכ"ל. מ"מ לא גרע זה מכל שני פרטים הנכללים במצוה אחת דלשיטת רבינו הגאון ז"ל נמנה כל פרט בפ"ע. ומש"כ רבינו הגאון ז"ל וכהן בטמאו קדשי שמים. דמשמע מלשונו דלא ענש הכתוב מיתה אלא בתרומה טהורה דוקא. וכן הוא ג"כ לשון הבה"ג וכל סייעתו ז"ל עיי"ש. ובאמת שכן הוא גם לישנא דברייתא סו"פ הנשרפין שם. והכי נמי אמרינן בהדיא עלה בגמרא שם טהורה אין טמאה לא וכו' שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת עיי"ש. אלא דכבר הכריחו הראשונים ז"ל שם מסוגיא דחולין פ' כל הבשר קי"ג ע"ב דלא אתי לאפוקי אלא תרומה שנטמאת קודם שנטמא כהן שאכלה טומאת הגוף. אבל נטמא הגוף תחלה אפי' על תרומה טמאה חייב עליה מיתה באכילתה עיי"ש בתוס' ובחי' הר"ן ובמש"כ התוס' ושאר ראשונים ז"ל בפרק גיד הנשה חולין ק"א ע"א. ומיהו להבה"ג וסייעתו ז"ל ליכא קושיא. דלא נקטו אלא לישנא דברייתא שם. וא"כ כי היכי דמפרשינן לישנא דברייתא לומר דלא אתיא לאפוקי אלא כשנטמאת קודם שנטמא הגוף. הכי נמי מתפרש לשון הבה"ג וסייעתו. אבל לרבינו הגאון ז"ל כאן שדקדק וכתב וכהן בטמאו קדשי שמים. דמשמע ודאי מלשונו דעיקר עונש מיתה בזה אינו אלא משום שהוא מטמאה באכילתו. ואם כן משמע דס"ל דכל היכא דבלא"ה היתה טמאה מעיקרא. ולא הוא הביאה לידי טומאה. לא מיחייב מיתה. אף ע"פ שנטמא הגוף קודם שנטמאת התרומה. ודאי תמוה טובא לכאורה דזהו נגד סוגיא דפרק כל הבשר שם. איברא דגם הרמב"ם ז"ל ריש פ"ז מהלכות תרומות מתבאר מדבריו דס"ל דבכל ענין ליכא מיתה אלא בתרומה טהורה דוקא עיי"ש. וכבר עמדו על דבריו האחרונים ז"ל. ומש"כ על דבריו הר"ב פר"ח במים חיים. דבריו תמוהים שכפי הנראה לא שם לבו לסוגיא דפרק כל הבשר שם. אבל נראין בזה דברי הרב שעה"מ פי"ז מהלכות א"ב עיי"ש בדבריו. ואפשר שלזה נתכוון גם הרב פר"ח שם. אלא שלא ביאר דבריו כראוי. ועפ"ז גם דברי רבינו הגאון ז"ל כאן נכונים. ועי' מש"כ בזה לעיל לאוין ע"ח עיי"ש היטב. ואין להאריך בזה כאן. ולענין אזהרותיהן של שלשה עונשין הללו כבר ביארנו לעיל עשין פ"ז. ובלאוין קצ"ז. קצ"ח. רכ"ט עיי"ש היטב:

1 שְׂרוּפִים כְּמִסְפָּרָם עֲשָׂרָה אֲחֵרִים יָמוּתוּ בִּידֵי שָׁמָיִם. הָאוֹכֵל טֶבֶל

« ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction ספר המצוות לרס"ג Communal Laws, Introduction »